תפיסת הצדקה ביהדות היא, שכספו של אדם הוא בבחינת פיקדון שהופקד בידיו על-ידי הבורא. איננו אומרים 'חסד', 'טובה', 'רחמנות' – אלא 'צדקה', מלשון צדק.
מפעלי עזרה וחסד התפתחו בעם-ישראל לאורך הדורות בצורה נפלאה. הנאמנות ההדדית של היהודים הייתה ידועה היטב גם לגויים. חלק חשוב מהישרדותו של עם-ישראל למרות הרדיפות והצרות שעבר ניתן לזקוף לאותה נאמנות הדדית
ולמפעלי החסד שתמכו בחלשים ולא הניחו להם להתמוטט.
אין גם דבר המשמח את הנפש כמו ההרגשה, שבכספנו נעשים מעשים טובים:
באה הקלה לסבלם של חולים, מוארות עיניה של משפחה במצוקה וכדומה. הצדקה פותחת לפנינו מעגל אין-סופי של מעשי-חסד.
על-כן יש להשתדל להרבות במתן הצדקה, להקפיד שבכל בית תימצא קופת צדקה (וכדאי שלכל ילד וילדה תהיה קופת-צדקה משלהם).
הצדקה גם מקרבת את הגאולה ועל-כן חיונית במיוחד בימים האלה, כשאנו מבקשים לתקן את סיבת הגלות ולזרז את בוא הגאולה.
בית חב"ד מגיש עזרה וסיוע באופנים שונים במעגל השנה למשפחות הנצרכות לסיוע.
